אני לבד. הפעם בים. הגלים פועמים את עצמם, מתנפצים על החוף בחוזקה. מתפוררים לרסיסי מים קטנטנים.
כמו מה שאני מרגישה בכל פעם שמישהו באתר מוריד את ההצעה שלי.
כמו בכל פעם שאני רואה שקוראים את ההודעה ששלחתי, מסתכלים על התמונה שלי ולא מגיבים עוד.
כמו בכל פעם שבחורים מבקשים ממני תמונה ואז נעלמים- עם תירוצים או בלעדיהם.
אז אני פה, בים. בראש שלי טוחן שוב ושוב הצעה שקיבלתי באתר בבוקר. הצעה שלא נראית לי כלל. והראש עובד שעות נוספות. משקיעה מאמצים לחינם. גם ככה אחר כך לא רוצים בי.
המחשבות עולות גבוה גבוה, למעלה למעלה, ומתנפצות על החוף. חזק חזק. גם אני מרגישה שהלב שלי מתנפץ לפעמים. מתנפץ אחרי כל ביטול, כל אכזבה.
שברי הלב שלי מתאספים יחד ובוכים את עצמם. בוכים את עצמם לדעת.
אני מחפשת נחמה בדברים שינחמו אותי לטווח הקצר. כי שום דבר לא יכול לנחם אותי לטווח הארוך.
מחפשת ללא מטרה באתרי היכרויות שונים. מחפשת במגזרים שונים. מוכנה להתפשר כמעט על כל דבר. למרות שאין בכך באמת צורך.
לא שבאמת יש התלבטות. אין התלבטויות כי אין... כמעט ואין הצעות.
מידי פעם צפים לחוף שלי אנשים. מנסים לשדך, להזיז עניינים, לקדם דברים, אך בפועל נעלמים בדיוק באותה הדרך שבה הם הגיעו. פעם נמוגים, פעם נעלמים ופעם מתאדים באיטיות. טובעים עמוק בים האכזבות.
הבדידות היא חלק קשה. לא קל היות האישה בודדה.
ולא, אני לא חושבת שהאושר שלי טמון בבן זוג, וכשאני אתחתן כל הבעיות שלי יפתרו. לא. ממש לא.
אני יודעת שחיי נישואים דורשים עבודה. מאומצת. והם לא פשוטים והם טומנים בחובם משברים לא פשוטים בכלל.
אבל גם על זה אני אומרת תודה.
ואולי, רק אולי, בפוסט הבא אני אכתוב את התודות שלי. רק כמה. כדי לשתף ולהודות באמת.
אני באמת מודה על כל מילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה