השם. אהוב ליבי ומחמד עיני.
אתה באמת בדבר הכי יקר לי עלי אדמות.
אתה המלך שלי. אתה האבא שלי. אתה תמיד איתי- בכל מצב. בשפל ובגאות. בחום ובקור. בצער ובשמחה. בכל.
היום אני מרגישה נורא. פשוט נורא. ואין לי עם מי לדבר בכלל, כי אף אחד לא יבין אותי. אני יודעת שכל מי שאני אנסה לדבר איתו יטייח את הכל וינסה לעודד אותי להאמין.
אבל אני בהחלט מאמינה. אני מאמינה באמונה שלמה שאתה הבורא לעולם, ואתה הכי צדיך מכולם, והצדק שלך הוא הטהור בעולם.
ואם אתה החלטת שיקרה כך דווקא ולא אחרת- זה הדבר הכי טוב עבורי. ואם אתה קבעת שאני אשב פה היום במצב הזה- אז הכל זה ממך כי כך זה צריך להיות וזה לטובתי.
אני לא מתנגדת למה שקורה, אלא רק רוצה לשתף אותך.
כי כואב לי. ואתה היחיד שתצליח להבין אותי באמת. רק אתה.
אני מרגישה כישלון. כישלון כבד כזה, כואב.
והכישלון הזה זולג לי מהעיניים כבר יומיים בסתר. יומיים שאני כואבת את עצמי.
וכואב לי בלב. ממש. כואב לי מאוד כפליים: גם כי אני מצטערת בשביל עצמי, וגם כי אני יודעת שאני בכלל לא אמורה להצטער אלא לשמוח. מאוד לשמוח. ולבטוח. לבטוח בהשם שזו הדרך הנכונה לי. ולא משהו אחר.
אבל עכשיו אין לי שום כוח לשמוח. וקשה לי לבטוח.
אתמול פגשתי בחור שיצאתי איתו לפני שנה בדיוק. זה לא התאים מכל מיני סיבות: דתית, אינטלקטואלית, מנטלית.
אבל היה בינינו קליק מצוין, והוא היה מאוהב בי מאוד. היה לי קשה מאוד לחתוך ממנו כי הוא העניק לי הרגשה נעימה מאוד. הייתי מוכנה להתפשר על הפערים האינטלקטואליים והמנטליים למען הזיווג.
אבל למענך, למען התורה והמצוות- הפסקתי את הקשר לגמרי.
בכיתי, ייללתי, הצטערתי, אבל בעיקר האמנתי- שכפי שאני עשיתי ויתור למענך, כך אתה לא תשכח אותי ותשלח לי זיווג הגון במהרה.
מאז עברה שנה. אתמול פגשתי אותו עם ארוסתו לעתיד.
עכשיו, שיהיה ברור. לא לגמרי לא הזיווג שלי, ובאמת שמגיע לו רק טוב! באמת!
אבל כואב לי על עצמי.
מה קורה איתי השם?!?!?
מה אני עוד צריכה לעשות כדי להתחתן?
אני מוכנה להתפשר על כל כך הרבה דברים בבחורים, מאשרת כמעט כל בחור באתר שידוכים הזה (ולא משנה שהמון בחורים לא אישרו אותי), מתפללת, רבנים ואנשים צדיקים מברכים אותי, מנסים להכיר לי ו... כלום.
אני פשוט נשארת עם כלום.
פגועה, שבורה, כאובה ועלובה, אני מנסה לאסוף את השברים של עצמי.
מה קורה איתי?!?!?!?!?!?!?!?
מתי יגיע גם זמני?!?!?!!?!?!?!?!?!
אני מצפה בקוצר רוח, מנסה לעודד את עצמי בכל מיני דרכים, אבל זה לא עוזר!
די. אני מיואשת כבר.
אין לי כוחות לאחל מזל טוב.
אין לי כוחות להיות שמחה בשמחתם.
אין לי כוחות לאסוף את עצמי.
אני נשברת לרסיסים.
מתפרקת.
אני שלולית של אכזבה מעצמי, מהיקום.
משהו לא בסדר בי ואני לא מצליחה לפענח אותו.
אתה באמת בדבר הכי יקר לי עלי אדמות.
אתה המלך שלי. אתה האבא שלי. אתה תמיד איתי- בכל מצב. בשפל ובגאות. בחום ובקור. בצער ובשמחה. בכל.
היום אני מרגישה נורא. פשוט נורא. ואין לי עם מי לדבר בכלל, כי אף אחד לא יבין אותי. אני יודעת שכל מי שאני אנסה לדבר איתו יטייח את הכל וינסה לעודד אותי להאמין.
אבל אני בהחלט מאמינה. אני מאמינה באמונה שלמה שאתה הבורא לעולם, ואתה הכי צדיך מכולם, והצדק שלך הוא הטהור בעולם.
ואם אתה החלטת שיקרה כך דווקא ולא אחרת- זה הדבר הכי טוב עבורי. ואם אתה קבעת שאני אשב פה היום במצב הזה- אז הכל זה ממך כי כך זה צריך להיות וזה לטובתי.
אני לא מתנגדת למה שקורה, אלא רק רוצה לשתף אותך.
כי כואב לי. ואתה היחיד שתצליח להבין אותי באמת. רק אתה.
אני מרגישה כישלון. כישלון כבד כזה, כואב.
והכישלון הזה זולג לי מהעיניים כבר יומיים בסתר. יומיים שאני כואבת את עצמי.
וכואב לי בלב. ממש. כואב לי מאוד כפליים: גם כי אני מצטערת בשביל עצמי, וגם כי אני יודעת שאני בכלל לא אמורה להצטער אלא לשמוח. מאוד לשמוח. ולבטוח. לבטוח בהשם שזו הדרך הנכונה לי. ולא משהו אחר.
אבל עכשיו אין לי שום כוח לשמוח. וקשה לי לבטוח.
אתמול פגשתי בחור שיצאתי איתו לפני שנה בדיוק. זה לא התאים מכל מיני סיבות: דתית, אינטלקטואלית, מנטלית.
אבל היה בינינו קליק מצוין, והוא היה מאוהב בי מאוד. היה לי קשה מאוד לחתוך ממנו כי הוא העניק לי הרגשה נעימה מאוד. הייתי מוכנה להתפשר על הפערים האינטלקטואליים והמנטליים למען הזיווג.
אבל למענך, למען התורה והמצוות- הפסקתי את הקשר לגמרי.
בכיתי, ייללתי, הצטערתי, אבל בעיקר האמנתי- שכפי שאני עשיתי ויתור למענך, כך אתה לא תשכח אותי ותשלח לי זיווג הגון במהרה.
מאז עברה שנה. אתמול פגשתי אותו עם ארוסתו לעתיד.
עכשיו, שיהיה ברור. לא לגמרי לא הזיווג שלי, ובאמת שמגיע לו רק טוב! באמת!
אבל כואב לי על עצמי.
מה קורה איתי השם?!?!?
מה אני עוד צריכה לעשות כדי להתחתן?
אני מוכנה להתפשר על כל כך הרבה דברים בבחורים, מאשרת כמעט כל בחור באתר שידוכים הזה (ולא משנה שהמון בחורים לא אישרו אותי), מתפללת, רבנים ואנשים צדיקים מברכים אותי, מנסים להכיר לי ו... כלום.
אני פשוט נשארת עם כלום.
פגועה, שבורה, כאובה ועלובה, אני מנסה לאסוף את השברים של עצמי.
מה קורה איתי?!?!?!?!?!?!?!?
מתי יגיע גם זמני?!?!?!!?!?!?!?!?!
אני מצפה בקוצר רוח, מנסה לעודד את עצמי בכל מיני דרכים, אבל זה לא עוזר!
די. אני מיואשת כבר.
אין לי כוחות לאחל מזל טוב.
אין לי כוחות להיות שמחה בשמחתם.
אין לי כוחות לאסוף את עצמי.
אני נשברת לרסיסים.
מתפרקת.
אני שלולית של אכזבה מעצמי, מהיקום.
משהו לא בסדר בי ואני לא מצליחה לפענח אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה