אני נמסה.
השבוע הזה אני נמסה לתוך החור השחור שיש בתוכי.
אני לא יודעת מה קורה שם, בפנים.
אני לא יודעת מה אני חושבת על הדברים שמתרחשים לי עמוק בפנים.
אני אפופת תחושות ורגעים, רגשות ומחשבות, אבל אני לא נותנת לעצמי להרגיש אותם עד הסוף. לא נותנת לעצמי להבין מה קורה איתי.
במקום זה, אני מנסה לעסוק בדברים אחרים שישכיחו את הכל ממני. שירחיקו אותי מכל הדבר הזה.
שוקעת למיטה. אוכלת שטויות ומגזימה.
אחר כך מתחרטת. אחר כך שוב.
אני נמסה לתוך עצמי ואין שום דבר שיכול להציל אותי מזה. רק השם. כי רק הוא יודע מה עובר עליי יותר טוב ממני.
אני לא יודעת מה עובר עליי.
משהו קורה לי.
דברים רוחשים בתוכי ואני גועשת אך לא מרגישה.
אני מנותקת. לא ברור מה נסגר איתי, אבל אני מנותקת מעצמי.
מנסה לשמור על עצמי שלא ליפול למעמקי העצבות.
כל רגע עומדת על התהום.
לפעמים אני תוהה לעצמי מה קורה לי.
אני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי ככה.
זה צד חדש שיש בי. ואני לא בטוחה שאני שמחה להכיר אותו. חלק מהאישיות החמה שלי היא האופטימיות הבלתי מתפשרת. והביקורתיות החריפה שניחנתי בה, במיוחד כלפי עצמי.
אז שני הדברים הללו, מובילים אותי לניתוק הזה. אולי.
הצפייה הזו מעצמי להמשיך לחייך, והעובדה שאני לא עומדת בה מביאות אותי לעמוד על פי התהום הזה. התהום של הניתוק הזה מעצמי.
אני מרגישה עזובה.
ממש.
אין שום הצעה רלוונטית באתר.
אין לי טעם לחפש באתרי היכרויות כאלה ואחרים.
אין אף אחד שמחפש בשבילי.
אני לא באמת מעניינת פה מישהו.
כל האוהבים שלי סביבי דואגים לי, ועושים קצת מאמץ... אבל באמת באמת, אני מרגישה שאני לבד במערכה הזו. מרגישה בודדה.
אין לי עם מי באמת לחלוק את הרגעים האלה. כשהכל עמוק בפנים רוחש וגועש.
אין לי. רק עם השם.
אז השם, תחזיק אותי כשאני מתפרקת.
כשאני מתפוררת לפירורים קטנים, דקים.
תעזור לי להבין מה קורה איתי.
תנחם אותי.
תרגיע אותי.
בבקשה!
אין מי שיעשה את זה.
זה אתה ואני לבד.
רק שנינו.
העובדה הזו שאני ככה מרסקת אותי. אני כבר תקופה ארוכה בנקודת שבירה.
נקודת שבירה לא קטנה.
אני אפילו לא יודעת איך להרים את עצמי ממנה. איך להשקיט את עצמי. להרגיע, לנחם, לעודד.
אני מתפקעת. נקרעת לחלקיקים קטנים שמתעופפים באוויר. מחפשים את המנוחה שלהם ולא מוצאים.
אני יודעת שאתה השם, אוסף כל חלקיק כזה ובונה ממנו את המקדש. אני יודעת.
ועדיין בוכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה