למדתי משהו חדש על עצמי

לוקח לי שבוע בערך לעכל דברים, ואחרי שבוע זה יוצא.
זה לגיטימי וזה בסדר.
מותר לי.
אני בסדר גמור.
הכל אצלי תקין.
אני אהיה מאושרת. 

חשבתי שאני חסינה- מסתבר ש...

אוקיי.
נשברתי.
יומיים תמימים שנשברתי בהם.
הייתי עצובה ממש. בלי מצב רוח בכלל.
ללא חשק לדבר, עד כדי כך שהיה לי קשה להיישיר מבט לקרובים אליי ביותר.
לא היה לי חשק לדבר.
לא היה לי חשק לעשות כל מיני דברים.
רציתי רק להתכנס במיטה ולמצוא את עצמי מחדש.
והיה לי קשה. היה לי קשה להיות על סף בכי כל היום. ולהחזיק את זה חזק חזק, בלי שיראו.
כי אני תמיד מוקפת באנשים אוהבים. תמיד.
אבל מרגישה כל כך בודדה.
כל כך כל כך.
היה לי קשה.
בכיתי מאוד. ייבבתי אפילו.
מררתי על מצבי.
בת 27, רווקה.
ולא משנה מה הכל מסביב.
אני רווקה וזה כוא לי.
אבל הכל משמיים לטובתי. וזהו. 

איכה ישבה בדד...

שוב אני.
יושבת בדד. מחכה לאיש שלי שיבוא ויגאל אותי מהבדידות שלי, עם עצמי.
כי כשאני עם עצמי אני לגמרי הולכת לאיבוד.
ושלא תטעו, אני על הזמן מוקפת באנשים ובחברים שרוצים רק את טובתי.
אבל תמיד יש את הרגע הזה, שמגיע מאוחר בלילה, או כשאני יושבת בשיחות עם אנשים, או כשאני מביטה על סיטואציות כאלה ואחרות במהלך היום שלי. הרגע הזה שמזכיר לי את הצדדים האפלים בי.
הרגע הזה שמזכיר לי כמה אני לא שווה, כמה שאני צריכה להשתדל בכדי להיות טובה יותר/ יפה יותר/ חכמה יותר בכדי למצוא כבר זיווג.
שאולי לא התחתנתי עד עכשיו כי אני לא יפה מספיק.
אולי כי אני לא חכמה מספיק.
אולי אני חכמה מידי.
אולי אני מידי יפה וזה מרתיע.
אולי אני לא יוצרת מספיק מהבית ואין לי אינטרקציה עם אנשים.
אולי לא מגיע לי להתחתן והנסיון שלי הוא להיות בודדה.
אולי חטאתי והעונש לי הוא...
אולי אני לא שווה כבר, ומה שהייתי שווה בגיל 20 כבר לא השווי שלי היום.
הגעתי לנקודה הכי רגישה אצלי- הרווקות שלי פוגשת אותי בכל מיני נקודות חולשה בעבודה, בחיים, בשיחות.
זו מעין תחושה של כישלון כזו.
אני מרגישה שנכשלתי במשימה- למצוא בחור טוב, להקים איתו משפחה ולחיות באושר.
אני ממש מרגישה שנכשלתי בזה.
וכל כישלון מוביל אותי להרגשה הזו, התחושת כישלון הזוגית הזו.
עכשיו אני יודעת שהכל שטויות, והכל תלוי רק בך אבא טהור.
ועכשיו אני רוצה להתחיל לדון את עצמי קצת לכף זכות. כי הייתי עסוקה כמה שנים בלשפוך על עצמי קיטונות של אשמה, כעס, השפלה עצמית, ביקורת הרסנית, חוסר הקשבה פנימי. השתקתי בעצמי את האינטואציות שלי, את הרגעים האמיתיים שלי עם עצמי. הייתי עסוקה בהשוואות.

אני רוצה לחזור למרכז שלי. האישי שלי. ואני חושבת שהדרך מתחילה בלפרגן לעצמי. כי באמת יש על מה.
אז נתחיל מההתחלה.
אני ליידי.
אני נשית, אני יפה, אני מלאה בצורה מחמיאה. אני יודעת להתלבש יפה. אני מתאפרת בטוב טעם וזה מחמיא לי מאוד.
אני יודעת איך למשוך גברים.
אני חכמה מאוד.
בסיעתא דשמיא אני מצליחה בעבודה ובתחום שאני עוסקת בו.
אני אכפתית. אני טוטאלית ומשקיענית.
אני נותנת מעצמי המון.
אני אוהבת לעזור ולתמוך.
וכן, אני גם נותנת הרבה מאוד הזדמנויות לבחורים בהצעות שידוכים.
עשיתי השתדלות מעל ומעבר לדעתי בשידוכים.
נרשמתי לאתרי היכרויות (מי היה מאמין?!?)
אישרתי כל מיני בחורים.
רק בחורים מעטים אישרו אותי ובסוף גם זה לא עבד (כי הם לא התאימו לי)
התאפרתי והתלבשתי יפה.
יצאתי מהבית ונתתי הזדמנויות לבחורים שהתנהגו בצורה לא יפה.
נעלבתי.
בכיתי.
נסעתי להתפלל בקברות צדיקים.
קראתי ספרי תהילים.
נסעתי לציון הקדוש של הרבי בניו יורק.
נסעתי לציון המהרא"ש וסיימתי ספר תהילים.
תרמתי להכנסת כלה.
עשיתי פעמיים 40 יום תודה.
קראתי ב9 באב עד חצות ליל 4 פעמים מגילת איכה.
תליתי תקוות.
שכנעתי את עצמי לפני פגישות לתת צ'אנס ובאתי פתוחה לגמרי.
בכוחות אחרונים אני משתדלת להתפלל 2 תפילות ביום.

אבל אני מרגישה ש...
כבר אחרי כל הפעמים שנעלבתי, שהשפילו אותי, שערערו לי את הביטחון העצמי, שטלטלו את עולמי-

שאני לא יכולה יותר.
אני לא רוצה להיכנס כמה פעמים ביום לראות אם התחדש משהו באתר ההיכרויות.
אני לא רוצה לנסות יותר סגולות.
אני לא רוצה להתאכזב יותר.
לא רוצה לתת צ'אנסים לבחורים שמתנהגים אליי בצורה מוזרה.
לא רוצה להיפגע יותר.

אין לי כוחות כבר לשגר עסקים כרגיל.
ושהכל טוב איתי, ואני חייה את החיים ונהנית ממה שיש לי, וזה שאני עדיין לא נשואה לא מפריע לי.
כי כן! זה מאוד מפריע לי.
אני מרגישה שזה הדבר שמעסיק אותי יום ולילה.
זה מאוד מטריד אותי.
מאוד.
וזה מפחיד אותי.
וזה מכאיב לי.

והשם, שתדע לך שאני יודעת שכל דבר הוא לטובה. וכל העיכובים האלה, הבכיות, הצער, ההתלבטויות- הכל ממך לטובתי, ורק לטובתי.

ואני כאן היום כדי להזכיר לעצמי:
אני ליידי.
אני שומרת על פאסון.
אני לא מתערערת מכל דבר.
אני מאמינה שהשם יעשה את הטוב בשבילי.
אני מחפשת להיות מאושרת.
ואם השם רוצה זה יקרה גם הרגע.

אבל זה לא אומר שזה לא כואב לי עדיין...
אני צריכה לזכור שזו תקופה. שתעבור.
זה רגע אחד מתוך על החיים.
רגע אחד שיחלוף בעזרת השם בקרוב קרוב.
יבוא יום שאני אשב לקרוא את כל הפוסטים האלה ואני אצחק.
אני יודעת.

כי השם איתי מלווה אותי לאורך כל הדרך. לא נותן לי ליפול- נכון?