יום רביעי, 12 בספטמבר 2018

מכתב לקדוש ברוך הוא


לכבוד הקדוש ברוך הוא,
מלך העולם, שהכל בידיים שלו והכל ברשותו.
לכבוד המלך שלי, האבא שלי, החבר הכי טוב שלי, האחד שמלווה אותי לאורך כל חיי, בדרך הכי טובה שיש.
לאחד שעושה הכל לטובתי, ורק לטובתי.
לאחד יחיד ומיוחד, שהכל לכבודו.

היום הבנתי, שכמה שאני מתאמצת למצוא זיווג- הכל נסגר לי בפרצוף.
החלטתי שאני לא עושה עם זה כלום יותר.
תרצה שזה יבוא דרך שדכנית- שתבוא. אני לא רוצה לרדוף אחרי שדכניות יותר. לא בטלפונים, לא במיילים ולא באתרים.
תרצה שזה יבוא דרך חברה או מכרים- סבבה, אני אזרום.
לא תרצה שזה יבוא בכלל- לא אשקר: יהיה לי מאוד קשה לקבל את זה, אבל גם אין לי משהו לעשות עם זה.

בזמן האחרון כל מה שעשיתי בכדי לקדם את העניין, נסגר לי בפנים. אז אני מודה: זה הוציא לי את החשק להמשיך.
לא בא לי יותר להשתדל ולהתאמץ.

אימון אישי- המאמנת נעלמה בדיוק אחרי שכתבתי לה שאני מוכנה לנסות פגישה אחת.

שדכנית באתר- החלפתי שדכנית לאחת שמקבלת גם לפגישות פנים אל פנים והיא לא יכלה לקבל אותי.
החלפתי לאחת אחרת- והיא בכלל לא מגיבה, רק אישרה אותי.

חברה שלי העבירה את הפרטים שלי לשדכנית שעובדת דרך המיילים- שמחתי, ישבתי ברצינות גמורה וניסיתי להכניס את עצמי לכמה שורות ולתמונה אחת.
מיד היא שלחה לי כמה הצעות לא רלוונטיות ונעלמה כשביקשתי שתוודא אם הבחור היחיד שהיה נראה מתאים פנוי.

אז מה אתה רוצה ממני עוד? מה אני עוד צריכה לעשות?
שבוע אחרי שבוע שאני עוקבת אחרי ההוראות של האימון האישי הזה. מנסה לקיים באדיקות. לפי הספר ממש.
ובכל זאת, נראה שכלום לא קורה.
כלום.

ודווקא ברגע הזה, שהדמעות ממלאות את עיני, ומאיימות לפרוץ החוצה ביללה כאובה, אני אומר לך תודה.
א', כי באמת מגיע לך. אתה באמת מקור הטוב בעולם.
ב', כי אומרים שזו סגולה, אז לכי תדעי... :)

תודה רבה לך השם על שעדיין לא התחתנתי.
תודה רבה לך השם על שיש בזה כל כך הרבה בושה.
תודה שהייתי צריכה לפעמים ל"התדפק על דלתות" של אנשים שיעזרו לי.
תודה שנפגעתי פעם אחרי פעם ובכל זאת לא התייאשתי.
תודה על כל פעם שלא ויתרתי למענך! רק למענך! וחשבתי שבזה תבוא הישועה שלי- ובסוף זה התעכב עוד.
תודה על כל פעם שנעלבתי. מהצעות של שידוכים, מיחס של בחורים, מדחיות שקיבלתי.
תודה על כל בחור ובחור שהוריד אותי.
תודה על כל בחור שגרם לביטחון העצמי שלי לרדת.
תודה על כל הפעמים שחשבתי שאני מקריבה עוד קצת וזהו.
תודה על כל הפעמים שחזרתי מאוכזבת, בוכה, מבולבלת ועצובה מפגישות.
תודה על כל פעם שאמרתי לעצמי- יאללה, תנסי כי אולי זה זה. ובסוף זה לא היה.
תודה על כל הפעמים שחלמתי שאני אהיה נשואה בטוב, אמא לכמה קטנטנים חמודים במיוחד.
תודה על כל הצעה שהעליבה אותי.
תודה על כל פעם שניסיתי לעבוד על עצמי והכל הלך לטמיון.
תודה על שהתפרצתי בבכי ולא הצלחתי לעצור את עצמי.
תודה על שאני עדיין גרה עם ההורים שלי במקום לופח את הבית שלי עם בעלי והילדים שלי.
תודה על הבושה שאני צריכה לעבור בעבודה בכל פעם ששואלים אותי.
תודה שאני צריכה להסביר את עצמי בפני אנשים זרים.
תודה שאני צריכה "להתנצל" על המצב שלי.
תודה שחשבתי שאתה תחתן אותי מוקדם יותר וזה לא קרה.
תודה שאני מרגישה בזה הרבה כישלון.
תודה שכל החברות הקרובות שלי נשואות עם ילדים.
תודה שהעליבו אותי.
תודה שנפגעתי עד עמקי נשמתי ומחלתי בכל זאת.
תודה שאין לי סבלנות לאף אחד.
תודה שאין לי כוחות להשקיע בזה יותר.
תודה שאני מרגישה כל כך לבד בתחום הזה.
תודה שאני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי.
תודה על כל הפעמים שבחורים התעלמו ממני.
תודה שבחורים הורידו את השידוכים בגלל סיבות מטופשות.
תודה שבחורים היו חסרי טאקט כלפי.
תודה שתמיד נשארתי מתחשבת למרות הכל.
תודה שאני כבר מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בזה יותר.
תודה שמה שאני רוצה כבר ברור לי אבל אין לי איך לבגיע לזה.
תודה שעצוב וכואב לי כל כך עכשיו.
תודה שכל מיני אנשים באים לחנך אותי.
תודה שאין לי כל כך כוחות לשמוח עם אנשים בשמחתם.
תודה שאני מרגישה תקועה.
תודה שאני מרגישה שאני לא ראויה.
תודה שאני מרגישה שזה פשוט לא יקרה לי.
תודה שמה שאני לא מנסה פשוט לא עובד לי.
תודה שזה מייאש אותי.
תודה שזה מכאיב לי.
תודה.


































יום רביעי, 25 ביולי 2018

למדתי משהו חדש על עצמי

לוקח לי שבוע בערך לעכל דברים, ואחרי שבוע זה יוצא.
זה לגיטימי וזה בסדר.
מותר לי.
אני בסדר גמור.
הכל אצלי תקין.
אני אהיה מאושרת. 

חשבתי שאני חסינה- מסתבר ש...


אוקיי.
נשברתי.
יומיים תמימים שנשברתי בהם.
הייתי עצובה ממש. בלי מצב רוח בכלל.
ללא חשק לדבר, עד כדי כך שהיה לי קשה להיישיר מבט לקרובים אליי ביותר.
לא היה לי חשק לדבר.
לא היה לי חשק לעשות כל מיני דברים.
רציתי רק להתכנס במיטה ולמצוא את עצמי מחדש.
והיה לי קשה. היה לי קשה להיות על סף בכי כל היום. ולהחזיק את זה חזק חזק, בלי שיראו.
כי אני תמיד מוקפת באנשים אוהבים. תמיד.
אבל מרגישה כל כך בודדה.
כל כך כל כך.
היה לי קשה.
בכיתי מאוד. ייבבתי אפילו.
מררתי על מצבי.
בת 27, רווקה.
ולא משנה מה הכל מסביב.
אני רווקה וזה כוא לי.
אבל הכל משמיים לטובתי. וזהו. 

יום שבת, 21 ביולי 2018

איכה ישבה בדד...

שוב אני.
יושבת בדד. מחכה לאיש שלי שיבוא ויגאל אותי מהבדידות שלי, עם עצמי.
כי כשאני עם עצמי אני לגמרי הולכת לאיבוד.
ושלא תטעו, אני על הזמן מוקפת באנשים ובחברים שרוצים רק את טובתי.
אבל תמיד יש את הרגע הזה, שמגיע מאוחר בלילה, או כשאני יושבת בשיחות עם אנשים, או כשאני מביטה על סיטואציות כאלה ואחרות במהלך היום שלי. הרגע הזה שמזכיר לי את הצדדים האפלים בי.
הרגע הזה שמזכיר לי כמה אני לא שווה, כמה שאני צריכה להשתדל בכדי להיות טובה יותר/ יפה יותר/ חכמה יותר בכדי למצוא כבר זיווג.
שאולי לא התחתנתי עד עכשיו כי אני לא יפה מספיק.
אולי כי אני לא חכמה מספיק.
אולי אני חכמה מידי.
אולי אני מידי יפה וזה מרתיע.
אולי אני לא יוצרת מספיק מהבית ואין לי אינטרקציה עם אנשים.
אולי לא מגיע לי להתחתן והנסיון שלי הוא להיות בודדה.
אולי חטאתי והעונש לי הוא...
אולי אני לא שווה כבר, ומה שהייתי שווה בגיל 20 כבר לא השווי שלי היום.
הגעתי לנקודה הכי רגישה אצלי- הרווקות שלי פוגשת אותי בכל מיני נקודות חולשה בעבודה, בחיים, בשיחות.
זו מעין תחושה של כישלון כזו.
אני מרגישה שנכשלתי במשימה- למצוא בחור טוב, להקים איתו משפחה ולחיות באושר.
אני ממש מרגישה שנכשלתי בזה.
וכל כישלון מוביל אותי להרגשה הזו, התחושת כישלון הזוגית הזו.
עכשיו אני יודעת שהכל שטויות, והכל תלוי רק בך אבא טהור.
ועכשיו אני רוצה להתחיל לדון את עצמי קצת לכף זכות. כי הייתי עסוקה כמה שנים בלשפוך על עצמי קיטונות של אשמה, כעס, השפלה עצמית, ביקורת הרסנית, חוסר הקשבה פנימי. השתקתי בעצמי את האינטואציות שלי, את הרגעים האמיתיים שלי עם עצמי. הייתי עסוקה בהשוואות.

אני רוצה לחזור למרכז שלי. האישי שלי. ואני חושבת שהדרך מתחילה בלפרגן לעצמי. כי באמת יש על מה.
אז נתחיל מההתחלה.
אני ליידי.
אני נשית, אני יפה, אני מלאה בצורה מחמיאה. אני יודעת להתלבש יפה. אני מתאפרת בטוב טעם וזה מחמיא לי מאוד.
אני יודעת איך למשוך גברים.
אני חכמה מאוד.
בסיעתא דשמיא אני מצליחה בעבודה ובתחום שאני עוסקת בו.
אני אכפתית. אני טוטאלית ומשקיענית.
אני נותנת מעצמי המון.
אני אוהבת לעזור ולתמוך.
וכן, אני גם נותנת הרבה מאוד הזדמנויות לבחורים בהצעות שידוכים.
עשיתי השתדלות מעל ומעבר לדעתי בשידוכים.
נרשמתי לאתרי היכרויות (מי היה מאמין?!?)
אישרתי כל מיני בחורים.
רק בחורים מעטים אישרו אותי ובסוף גם זה לא עבד (כי הם לא התאימו לי)
התאפרתי והתלבשתי יפה.
יצאתי מהבית ונתתי הזדמנויות לבחורים שהתנהגו בצורה לא יפה.
נעלבתי.
בכיתי.
נסעתי להתפלל בקברות צדיקים.
קראתי ספרי תהילים.
נסעתי לציון הקדוש של הרבי בניו יורק.
נסעתי לציון המהרא"ש וסיימתי ספר תהילים.
תרמתי להכנסת כלה.
עשיתי פעמיים 40 יום תודה.
קראתי ב9 באב עד חצות ליל 4 פעמים מגילת איכה.
תליתי תקוות.
שכנעתי את עצמי לפני פגישות לתת צ'אנס ובאתי פתוחה לגמרי.
בכוחות אחרונים אני משתדלת להתפלל 2 תפילות ביום.

אבל אני מרגישה ש...
כבר אחרי כל הפעמים שנעלבתי, שהשפילו אותי, שערערו לי את הביטחון העצמי, שטלטלו את עולמי-

שאני לא יכולה יותר.
אני לא רוצה להיכנס כמה פעמים ביום לראות אם התחדש משהו באתר ההיכרויות.
אני לא רוצה לנסות יותר סגולות.
אני לא רוצה להתאכזב יותר.
לא רוצה לתת צ'אנסים לבחורים שמתנהגים אליי בצורה מוזרה.
לא רוצה להיפגע יותר.

אין לי כוחות כבר לשגר עסקים כרגיל.
ושהכל טוב איתי, ואני חייה את החיים ונהנית ממה שיש לי, וזה שאני עדיין לא נשואה לא מפריע לי.
כי כן! זה מאוד מפריע לי.
אני מרגישה שזה הדבר שמעסיק אותי יום ולילה.
זה מאוד מטריד אותי.
מאוד.
וזה מפחיד אותי.
וזה מכאיב לי.

והשם, שתדע לך שאני יודעת שכל דבר הוא לטובה. וכל העיכובים האלה, הבכיות, הצער, ההתלבטויות- הכל ממך לטובתי, ורק לטובתי.

ואני כאן היום כדי להזכיר לעצמי:
אני ליידי.
אני שומרת על פאסון.
אני לא מתערערת מכל דבר.
אני מאמינה שהשם יעשה את הטוב בשבילי.
אני מחפשת להיות מאושרת.
ואם השם רוצה זה יקרה גם הרגע.

אבל זה לא אומר שזה לא כואב לי עדיין...
אני צריכה לזכור שזו תקופה. שתעבור.
זה רגע אחד מתוך על החיים.
רגע אחד שיחלוף בעזרת השם בקרוב קרוב.
יבוא יום שאני אשב לקרוא את כל הפוסטים האלה ואני אצחק.
אני יודעת.

כי השם איתי מלווה אותי לאורך כל הדרך. לא נותן לי ליפול- נכון?













יום ראשון, 18 במרץ 2018

קלי קלי למה עזבתני


השם. אני מרגישה כל כך לבד.
כל כך כואבת.
מה, יכול להיות שאני חס וחלילה לא אתחתן השנה? ושנה הבאה?
החוסר וודאות הזה משגע אותי.
האתר הזה לא הגיוני כבר. מעל 10 הצעות בשבוע ונשארתי עם 0.
0 בחורים רצו לצאת איתי.
אני לא אהובה.
אני לא נחשקת.
אני לא נאהבת.
אני לא מושכת.
אני בודדה.
אני מרגישה עזובה.
פסלתי בחורים עד עכשיו על דברים באמת עקרוניים. לא סתם.
אני כל כך לא יודעת מה לעשות.
עשיתי השתדלות גדולה מצידי.
אבל אני כבר בת 27, בלי זוגיות, בלי ילדים. יש לי חברות שכבר הביאו 3 ילדים. התחתנו. בהריון. ואני עוד לא.
ואני בכלל לא יודעת אם נותרה לי עוד תקווה.
כי אני מרגישה כל כך דחוקה לפינה.
מה, השם, לא מגיע לי להתחתן?
אני אתחתן בכלל?
מישהו ירצה בי?
אני ראויה להתחתן?
אני בכלל ראויה להיות אמא?
החלום שלי היה להביא ילדים ולגדל אותם בצורה הכי טובה שאני יכולה. מה, זה לא יתגשם?
זה נראה שהכל בתחום הזה סגור לי.
אנשים מציעים לי הצעות ונעלמים.
מעירים לי הערות. אומרים שאני ביקורתית, שאני לא מחוברת למציאות, שיש לי דרישות...
אבל אני מרגישה שאני לא כזו.
אני מרגישה שאין לי דרישות בשמיים.
אני מרגישה שאני בסך הכל מבקשת את המינימום.
באמת.
בלי ביקורת.
מנסה לעשות את הכי טוב שלי בתחום הזה.
ולא מצליחה.
אני מרגישה כישלון.
מרגישה שאין לי יותר מה לעשות.
לא חשיבה חיובית ולא תודה ולא כלום.
טסתי עד ניו יורק בשביל זה.
התפללתי יום יום אצל הרבי.
איפה התפילות האלה? לאן הן הלכו?
חשבתי שיקרה לי נס.
פסלתי בחורים על רקע דתי, אמוני. לא מגיע לי שכר על זה?
קשה לי להבין. אני תמיד אומרת שהכל לטובה, ואני באמת מאמינה בזה.
אבל עכשיו אני נמצאת ברגע של משבר אמיתי.
כואב לי.
אני מרגישה דחויה.
לא נעים לי.
קשה לי.
תעזור לי.
אני כל כך רוצה להיות שמחה בחלקי. אבל כל כך קשה לי עכשיו.
אני לא מצליחה למצוא את הכוחות.
אני כל כך מאוכזבת.
כל כך מאוכזבת!
רציתי כל כך להגיע לגיל 27 עם ילד. או שניים.
רציתי להתחתן. להיות בהריון.
להרפות או לא, זה כואב.
כל אחד מנסה לתת לי נוסחה. להרפות, לנסות בכל מיני כיוונים, לא לפסול, לאפשר... ניסיתי מה שאני יכולה.
אבל כבר נמאס לי.
לפחות אם הייתי יכולה לעשות מה שבא לי מבחינת ההלכה. אבל אני מוגבלת גם בזה ולא רוצה לוותר.
לא קל לי.
לא קל לי לשמוע סיפורי ילדים ולהתרגש.
לא קל לי לשמוע סיפורי חתונות ולשמוח באמת מכל הלב.
כי כואב לי.
זו בדיוק הנקודה הכי רגישה שלי עכשיו.
כואב לי כשאנשים מציעים הצעות ונעלמים.
כואב לי.
כולם עזבו אותי ועכשיו אני לבד.
וקשה לי.
מאוד.
אני מרגישה שאני לא יכולה יותר. אני מוותרת.
זהו.




יום שלישי, 6 במרץ 2018

ושוב- מה לא בסדר בי או- האם משהו לא בסדר בי?


טוב, קראתי איזשהו מאמר של אדם שאומר, שלכל רווקה יש איזשהו חסם שמפריע לה במציאת הזיווג.
משהו שמלחיץ, משהו שמטריד, משהו שמפחיד, חלום שלא מתגשם... משהו כזה.
אני מחפשת בנרות כבר המון המון זמן מה לא בסדר בי ומה אני יכולה לשפר בעצמי כדי להתחתן כבר.
לא מצאתי משהו מיוחד.
חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי. וזה מה שמצאתי:
מצאתי שאני כן מפחדת להתחתן עם האדם הלא מתאים, שזה דבר לגיטימי לחלוטין. הפחד הזה לא מנע ממני לצאת עם מגוון של בחורים, ולהתפשר על המון דברים. אז זה בסדר.
מצאתי שאני בהחלט יכולה לעזוב רגשית את הבית וההורים שלי, כי יש לי לא מעט קצרים איתם, כך שאני לא מחוברת אליהם בנימי נפשי כרגע.
מצאתי שאני לא שקועה בעבודה שעות על גבי שעות, ויש לי המון ערבים פנויים.
מצאתי שאני כן יכולה לרסן את עצמי עם קניות וכאלה.
מצאתי שטיולים בעולם עושים לי טוב על הלב, אבל אני מוכנה להתחתן ולוותר על אלה.
מצאתי שאני יכולה להרזות אם אני באמת רוצה. והבנתי שזה לא באמת משנה קילו אחד למעלה או למטה.
מצאתי שאני ממש ואהבת את איך שאני נראית.
מצאתי שאני בגיל המתאים להתחתן לדעתי, ושעד כה אני לא התחתנתי אשכרה לטובתי.
נזכרתי שבורכתי פעמיים בהתוועדות אצל הרבי, וברכה של 10 יהודים ומעלה פועלת מה שהרבה דברים לא יפעלו- אז מהבחינה הזו אני סגורה.
בורכתי על ידי רבנים צדיקים וגדולים- אני מבורכת.
הוצאתי עין הרע.
אני ממש משתדלת להתפלל.
אני מרגישה שאני ממש רוצה להתחתן, אבל די מדחיקה את זה.
אז אולי כדאי שאני אכתוב את זה וככה זה קצת יצא ממני:
אני רוצה להתחתן.
אני רוצה להתחתן.
השם אני מבקשת להתחתן.
השם אני רוצה כבר למצוא את הזיווג האמיתי שלי.
השם אני רוצה להיות שמחה.
רציתי לשתף אותך בעוד משהו- יכול להיות שאני לא אתחתן בכלל? אני יודעת שכל מה שאתה עושה הוא לטובה, אבל יש זמנים שאני אומרת- אולי אני באמת לא אתחתן בכלל? לפחות לא בגלגול הזה... ואם זה כך, לפחות תעשה אותי שמחה.
באמת. אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר מלהתחתן. אין.
אבל זה נראה שזה לא קורה, ולא מגיע משום מקום. ואני יודעת שאתה לא צריך שום אתר כדי לגרום לזה לקרות, רק לרצות. אז בבקשה השם- תרצה. בבקשה.
אני כבר לא יודעת מה לעשות.
אפילו להתפלל כבר קשה לי. קח את כל המילים שאני אומרת בלי קשר, את כל התפילות שלי מאז הילדות, את כל המחשבות שלי, הכ-ל. ותאסוף את זה לתפילה אחת לזיווג הגון במהרה. כי כבר באמת קשה לי.
ותודה על הקושי הזה. תודה.






יום רביעי, 28 בפברואר 2018

אז שוב תודה.


השם.
תודה על הכל.
תודה שאתה איתי. בכל מצב.
תודה שעדיין לא התחתנתי.
תודה שהכל לטובתי.
תודה שאני חסרת אונים.
תודה שאני מנסה להסיח את דעתי מכל העניין הזה.
מסיחה את עצמי עד כאב.
תודה!

יום שני, 26 בפברואר 2018

בכי של רצון

מה זה בכי בעצם?
רצון שלא מתממש. בכי הוא גילוי עמוק ופנימי לרצון שלא מומש.
הרצון שלנו לדברים עמוק ופנימי.
פעמים רבות, אנו בעצמנו לא מצליחים להסביר מדוע אנו רוצים דבר מה. לא מצליחים. קל וחומר כשמדובר ברצונות פנימיים, כאלה החבויים עמוק בנפש.
אולי זו העובדה שהרצונות שלנו עשויים מתקוות ילדותיות שלנו- צורך קיומי כזה שיכירו בהוויה שלנו בעולם.
אני שואפת שיכירו בי. באופי שלי, באישיות שלי. אבל שזו תהיה הכרה עמוקה מאוד. כזו שמורכבת מאהבה.
אני רוצה להיות אהובה. נאהבת. נחשקת. פשוט רוצה.

אני רוצה מאוד להתחתן. אני מאוד מאוד רוצה להתחתן.
אני ממש ממש רוצה להתחתן.

זהו? רצון זה רק מה שמספיק כדי להתחתן?

רגעים של תקווה או- הפחד להיות עצובה


אני נמסה.
השבוע הזה אני נמסה לתוך החור השחור שיש בתוכי.
אני לא יודעת מה קורה שם, בפנים.
אני לא יודעת מה אני חושבת על הדברים שמתרחשים לי עמוק בפנים.
אני אפופת תחושות ורגעים, רגשות ומחשבות, אבל אני לא נותנת לעצמי להרגיש אותם עד הסוף. לא נותנת לעצמי להבין מה קורה איתי.
במקום זה, אני מנסה לעסוק בדברים אחרים שישכיחו את הכל ממני. שירחיקו אותי מכל הדבר הזה.
שוקעת למיטה. אוכלת שטויות ומגזימה.
אחר כך מתחרטת. אחר כך שוב.
אני נמסה לתוך עצמי ואין שום דבר שיכול להציל אותי מזה. רק השם. כי רק הוא יודע מה עובר עליי יותר טוב ממני.
אני לא יודעת מה עובר עליי.
משהו קורה לי.
דברים רוחשים בתוכי ואני גועשת אך לא מרגישה.
אני מנותקת. לא ברור מה נסגר איתי, אבל אני מנותקת מעצמי.
מנסה לשמור על עצמי שלא ליפול למעמקי העצבות.
כל רגע עומדת על התהום.

לפעמים אני תוהה לעצמי מה קורה לי.
אני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי ככה.
זה צד חדש שיש בי. ואני לא בטוחה שאני שמחה להכיר אותו. חלק מהאישיות החמה שלי היא האופטימיות הבלתי מתפשרת. והביקורתיות החריפה שניחנתי בה, במיוחד כלפי עצמי.
אז שני הדברים הללו, מובילים אותי לניתוק הזה. אולי.
הצפייה הזו מעצמי להמשיך לחייך, והעובדה שאני לא עומדת בה מביאות אותי לעמוד על פי התהום הזה. התהום של הניתוק הזה מעצמי.

אני מרגישה עזובה.
ממש.
אין שום הצעה רלוונטית באתר.
אין לי טעם לחפש באתרי היכרויות כאלה ואחרים.
אין אף אחד שמחפש בשבילי.
אני לא באמת מעניינת פה מישהו.
כל האוהבים שלי סביבי דואגים לי, ועושים קצת מאמץ... אבל באמת באמת, אני מרגישה שאני לבד במערכה הזו. מרגישה בודדה.
אין לי עם מי באמת לחלוק את הרגעים האלה. כשהכל עמוק בפנים רוחש וגועש.
אין לי. רק עם השם.
אז השם, תחזיק אותי כשאני מתפרקת.
כשאני מתפוררת לפירורים קטנים, דקים.
תעזור לי להבין מה קורה איתי.
תנחם אותי.
תרגיע אותי.
בבקשה!
אין מי שיעשה את זה.
זה אתה ואני לבד.
רק שנינו.
העובדה הזו שאני ככה מרסקת אותי. אני כבר תקופה ארוכה בנקודת שבירה.
נקודת שבירה לא קטנה.
אני אפילו לא יודעת איך להרים את עצמי ממנה. איך להשקיט את עצמי. להרגיע, לנחם, לעודד.
אני מתפקעת. נקרעת לחלקיקים קטנים שמתעופפים באוויר. מחפשים את המנוחה שלהם ולא מוצאים.
אני יודעת שאתה השם, אוסף כל חלקיק כזה ובונה ממנו את המקדש. אני יודעת.
ועדיין בוכה.





לא יודעת מה עובר עלי או- יכול להיות שאני בבעסה?

תכלס, הדבר שהכי לא מתאים לי לאופי שלי- זה להיות בבעסה.
לכן אני יכולה לפעמים להכחיש, לא להאמין בזה... אבל נראה לי שכרגע, אני די בבעסה.
מבועסת.
קצת עצובה.
הרבה דואגת לעתיד שלי.
לא יודעת מה יהיה איתי.
היום התקשרו אליי מאיזה משרד שידוכים. מילמלתי משהו וניתקתי כי לא ידעתי מה לומר, ובכלל, זה מאוד הפתיע אותי ולא הייתי מוכנה לזה.
ניסיתי לחזור אליהם אחרי שהתעוררתי מהשינה ואחרי שהקול שלי חזר לעצמו קצת...
אבל לא היה מענה.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני מנסה להילחם בכל הכוח עם היצר הרע הזה, אבל הוא ממש לא מרפה.
לא מצליחה להתעלות על עצמי.
אני מרגישה שאני קצת ממורמרת, קצת עצבנית, קצת שלילית לאחרונה... לא יודעת מה יהיה איתי.
נכון שאני רק בת 27. נכון. אבל קרוב ל10 שנים אני מחפשת את הזיווג ההגון שלי.
נכון שעד עכשיו זה לא התאים, ותודה רבה, אבל עכשיו אני מרגישה שזה כבר חייב לקרות לי.
אז תודה השם שאתה גורם לי להרגיש בחוסר הזה. זה מעורר אותי עוד יותר.
אז אני יודעת שהכל לטובה. אבל בכל זאת, רציתי לספר לך אבא שבשמיים, שאני לא כזאת גיבורה כמו שחשבתי. שאני לא תמיד יכולה לשמור אנרגיות חיוביות גם כשקשה.
לא תמיד זה קל להיות מאמינה.
לא.
לא פשוט להיות פשוט.
באמונה פשוטה.
אבל אני מאמינה שהכל לטובה, ועם זאת רוצה לראות בישועה שלי כבר. כי חסרה לי זוגיות. מאוד מאוד. 

יום ראשון, 25 בפברואר 2018

איך לא להתייאש או- איך לשכנע את עצמי שהכל טוב איתי

השם.
אני רוצה לכתוב לך כמה מילים מתוך הלב שלי.
כבר תקופה ארוכה שאני מוצאת את עצמי ממש מתאמצת למצוא את הזיווג שלי.
נרשמתי לאתרים, בררתי ברצינות על כל הצעה, חשבתי מליון פעמים קדימה ואחורה על כל צעד, ניסיתי להתפשר ולהתגמש על מלא דברים, ואפילו כשזה הגיע לדברים שבקדושה לא וויתרתי והתעקשתי להישאר נאמנה לך.
עכשיו פתאום זו תקופת יובש. תקופה שהיא די קשה בשבילי...
נכון שיש דברים טובים פחות מזה, אבל אני רק רוצה לשאול אותך שאלה:
מה איתי?
עד מתי אני אגיע ככה?
מה בסך הכל ביקשתי? להתחתן כדת משה וישראל?
להקים בית טוב ונאמן בישראל?
לפעול מתוך קדושה? או לפחות להיות בגבולות המותרים?
שמרתי על עצמי 27 שנה, לא נגעתי בגבר מעודי.
לא מגיע לי כבר להתחתן?
טסתי 12 שעות למדינה אחרת בשביל להתפלל ולהתברך.
כתבתי לרבי וקיבלתי תשובה שהנה זה בא.
המון רבנים ברכו אותי.
קיבלתי ספר תהילים מצדיק.
נתתי תרומה להכנסת כלה.
אני משתדלת מאוד להתפלל.
מנסה להתרחק מאנשים שעלולים לצמצם אותי.
מנסה לשמוח גם כשקשה.
מלמדת את עצמי ומנסה להתחזק באמונה.
אומרת לעצמי שהכל לטובה.
אבל בסופו של דבר, קשה לי כבר.
אני ממש רוצה להתחתן כבר. ממש.
רוצה בעל אוהב, משפחה וילדים.
בית, נקיונות, כביסות ובישולים.
לא להיות לבד.
לחיות בשביל מישהו ושמישהו יחיה בשבילי.
להיות נאהבת.
להרגיש חלק ממשהו.
חגים כבר נעשו קשים בשבילי. עוד פעם אני מוצאת את עצמי יושבת וחושבת האם משהו בי לא בסדר?
אולי משהו שאני משדרת לא טוב?
מצד שני- למי יש לי כבר לשדר? אין שום דבר באופק?
אולי אני מסתכלת לכיוון הלא נכון?
נמאס לי להיות רווקה כבר.
אני רוצה שהמזל שלי יתהפך לטובה כבר.
אני כבר ממש רוצה להיות שמחה באמת במשפחה שתהיה לי.
אם אתה לא רוצה שאני אתחתן, בבקשה תגרום לי לא להרגיש בחוסר של משפחה.
אל תתן למחשבות כמו להביא ילד משלי לבד להיכנס לי לראש.
אל תתן למחשבות של ייאוש לבוא אליי בשעות הקשות.
אל תיתן לי בכלל מחשבות רעות.
אני כבר בת 27 למען השם. מה רציתי? להתחתן?
באמת! לא להיות עשירה, ךא לפתח לעצמי קריירה מיוחדת... להקים בית בישראל. להוריד נשמות חדשות לעולם ובכך לקרב את הגאולה.
אני יודעת שהכל לטובתי, אין לי ספק בזה. אני יודעת שכל מה שאתה עושה, לטובה אתה עושה.
אבל אני עדיין רוצה להתחתן. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. לא יודעת מה לעשות.
מחפשת סגולות באינטרנט.
נכנסת לאתרי היכרויות שונים.
לא מוצאת את עצמי בעולם.
זו סתם תקופה מעפנה בשבילי עכשיו, ואני ממש מקווה שהיא תעבור.
אני רוצה להגיד לך תודה על כל הפעמים שנשבר לי הלב.
על כל הפעמים שחשבתי שאני מתחתנת והתאכזבתי.
תודה על כל הבושות!
תודה על כל האכזבות.
תודה על כל הפעמים שהתאכזבתי מבחורים.
תודה על כל הפעמים שהתאפרתי והתלבשתי.
תודה על כל הפעמים שביררתי.
תודה על כל הפעמים שהובכתי.
תודה על כל דבר. אני בטוחה ויודעת שהכל לטובה, אבל בבקשה השם תרחם עליי כי כבר ממש בא לי להתחתן.
אני מרגישה שזה ממש חסר לי, ואני כבר ממש מחכה לזה.
לשותפות הזו.
בבקשה השם- פורים מתקרב וכל הפושט יד נותנים לו. אני כבר מרגישה שאני במצב של פשיטת יד ורגל מהבחינה הזו.
בבקשה תן לי!!!!!!!


יום שבת, 27 בינואר 2018

אז מצאתי את עצמי חוזרת לאותה נקודה שאני צריכה להגיע אליה. התודה.

אז הנה אני שוב כאן. רוצה להודות. להודות למרות שלא קל לי בכלל. למרות שמצאתי את עצמי בוכה ועצבנית לא מעט פעמים בתקופה האחרונה. למרות שכמה וכמה פעמים חשבתי לעצמי שהנה- עוד רגע וזה קורה ובסוף... שום כלום.
אז תודה רבה לך השם על שהתאכזבתי.
תודה שהיו לי המון ספקות.
תודה שפתרת לי המון מהם.
תודה שאני עדיין מצפה ומחכה להתחתן.
תודה רבה שאני עדיין רווקה.
תודה שלא התחתנתי עדיין.
תודה על הבושות שהיו לי בדייטים.
תודה שהושפלתי עד עפר.
תודה שמפעם לפעם אני מתייאשת יותר.
תודה שיש לי משפחה תומכת.
תודה שיש לי חברות טובות.
תודה שיש לי עבודה שאני מרוצה ממנה מאוד.
תודה שאני חיה.
תודה שאני נושנת.
תודה שיש לי מה לאכול ובגדים ללבוש.
תודה שהרבה בחורים דחו אותי מכל מיני סיבות.
תודה על כל הבכי.
תודה על כל הזמנים הריקים שהיו לי.
תודה על כל מחשבה מייאשת.
תודה שאני פשוט מפחדת להישאר לבד.
תודה שאני פשוט מפחדת לא להתחתן.
תודה שאני ממש רוצה כבר להתחתן.
תודה שזה נראה שאין לישועה מהיכן להגיע.
תודה שזה נראה הכי חשוך עכשיו.
תודה שאני יודעת שהכל לטובתי.
תודה שאתה משקיע בי.
תודה שאתה עושה הכל למעני.
תודה שאני בראש מעיינך.
תודה שאתה מגן עליי.
תודה שאתה שומר עליי.
תודה שאתה מחבק אותי.
תודה שאתה אוהב אותי.
תודה שאתה תומך בי.
תודה שיש לי על מי לסמוך.
תודה שלא תמיד אני יכולה להתפלל על זה.
תודה שהכי הייתי רוצה להתחתן.
תודה שאין דבר שהייתי רוצה עכשיו יותר מלהתחתן ולהביא ילדים.
תודה שאני כל כך רוצה להביא ילדים.
תודה שאני כל כך רוצה להיות אמא טובה.
תודה שאני מחפשת בחור משפחתי, חם ואוהב שרוצה להקים משפחה טובה.
תודה שאני כל כך רוצה להתחתן עם אדם טוב.
תודה שאני מחכה לזוגיות כבר.
תודה שיש כמה דברים שמצליחים לנחם אותי.
תודה שאתה מעניק לי כל כך הרבה.

תודה לך השם על כל הטוב שלך כלפיי, אין לי באמת איך להודות לך.
אז בבקשה, אני חושבת שהתודה הכי יפה (ובאמת) היא להמשיך להודות לך ולהמשיך לבקש ממך.
כי אני יודעת שהכל ממך, ורק אתה המפתח שלי לישועה, ורק אתה הישועה שלי ורק אתה יכול לעזור לי ורק אתה תושיע אותי באמת.
אז אני מבקשת ממך באמת, להתחתן עוד השנה בלב שמח.
להכיר את הזיווג האמיתי שלי עוד השבוע החדש הזה.
בבקשה!


אז שוב. אני כאן.
מתאוששת ממשבר (או אולי משברים). זאת אומרת, מנסה להתאושש בכל אופן.
והפעם קצת יותר קשה לי מבדרך כלל. הפעם אני מרגישה שנשברתי. נשברתי באמת.
אני מוצאת את עצמי אחרי פרדה מבחור שהייתי איתו בקשר חודש וחצי. אחרי פגישה שהבחור סיים אותה אחרי 4 וחצי דקות. על השעון.
אני מוצאת את עצמי בגיל 27, רווקה, שעדיין לא מצאה את הזיווג ההגון שלה.
אחת שמגיל 0 רק רצתה להתחתן. אחת שכבר מהתיכון תכננה את שמלת הכלה שלה, את הבית ואפילו את הילדים שיהיו לה.
אני מוצאת את עצמי יושבת ובוהה. הולכת דעוכה. שפופה. מותשת רגשית. מותשת נפשית.
אין לי כוחות להתעודד. אין לי כוחות לדבר על דברים. ואני בבית. בחדר שלי בבית. לפעמים מרגישה כל כך אטומה, שזה כואב, אבל אין לי כוחות להיות נחמדה, להתעניין, או לשמוע דברים של הא ודא.
כל שאני חושבת עליו זה בלגן אחד גדול. הראש שלי בערבוב כזה, של כאב, הודיה להשם, כעס, חוסר אונים, חוסר הבנה, ייאוש, צער, שוב כאב... צבעים על גבי צבעים.
הכל עובר לי בראש.
אין יכול להיות שהגעתי למצב כזה, שבגיל 27, אני עדיין לא נשואה.
איזה כאב לב זה.
אילו השפלות אני עברתי עד עכשיו. אילו כאבי לב.
ואני יודעת שיש כאלה שעברו יותר ממני, ושאסור להתלונן. אז אני פשוט אומר לך תודה השם. והדמעות יזלגו. כאילו אתמול לא בכיתי כל הדרך לאוניברסיטה. ובאוניברסיטה.
כאב הלב שלי גדול עכשיו. אני עוד כאובה. אני חושבת שעיכלתי יפה את מה שעבר עליי, ושאני פשוט עכשיו כואבת את עצמי באמת. מכל הלב. אני אפילו לא יודעת להגדיר בבירור על מה אני בוכה.
אז אני אומר תודה. אני בטוחה שזה יפרוק ממני קצת מהעול.

תודה על שנתתי מלא הזדמנויות לבחור הזה, והתאכזבתי.
תודה שהיה לי ממש כיף שיש מישהו בחיים שלי כבר.
תודה שהיה לי ממש כיף שיש מישהו אי שם שמחכה לטלפון שלי, שולח לי הודעות ומחזר אחרי. לפחות בהודעות.
תודה שהיה לי קשה להחליט ובסוף בחרתי בך.
תודה שנשבר לי הלב כבר מכל החיפושים האלה.
תודה שרוב הבחורים שמאשרים אותי באתר בכלל לא קשורים למציאות שלי.
תודה שכל ההצעות שקיבלתי לאחרונה לא תואמות באמת למה שאני מחפשת.
תודה על כל ההשפלות.
תודה על נקודת השפל החדשה שהגעתי אליה.
תודה על שלפעמים אני חושבת לעצמי: מה יהיה אם חס וחלילה...
תודה שכואב לי לשמוע שעוד ועוד אנשים מוצאים את עצמם, ואני עדיין לא.
תודה שאני מנסה לתת כמה שיותר צ'נסים גם לדברים לא קשורים בכלל.
תודה שאני כבר שבוע במשבר.
תודה שאני במין הלם כזה של מה שעברתי.
תודה שאתה עושה הכל לטובתי.
תודה שיש לי במה להתעסק.
תודה שהחוסר הזה כל כך גדול עבורי.
תודה שאני מרגישה צביטה בלב בכל פעם שאני שומעת ש...
תודה שאני כל כך רוצה כבר בעל, חבר, מאהב.
תודה שאני כל כך רוצה כבר ילדים משלי.
תודה שאני מתכווצת מכאב הלב שלי.
תודה שאני מרחמת על עצמי קצת.
תודה שרציתי להיות אמא צעירה.
תודה שהלב שלי מוצף באהבה שרק מחכה להעניק אותה באופן משמעותי יותר למישהו.
תודה שאני רוצה כבר להתחתן. פשוט להתחתן.
תודה שאני רוצה כבר להיות חלק אמיתי מנשות ישראל.
תודה שכואב לי הלב.
תודה שאני מאוכזבת.
תודה שאני כל הזמן צריכה לשמור על תדמית המאושרת.
תודה שאני באפיסת כוחות מזה.
תודה שאני מחכה להתחתן כמו לחמצן.
תודה שאני עדיין כותבת תודה.