ים של דמעות בשתי עיני או- שערי דמעה לא ננעלו

אני לבד. הפעם בים. הגלים פועמים את עצמם, מתנפצים על החוף בחוזקה. מתפוררים לרסיסי מים קטנטנים.
כמו מה שאני מרגישה בכל פעם שמישהו באתר מוריד את ההצעה שלי.
כמו בכל פעם שאני רואה שקוראים את ההודעה ששלחתי, מסתכלים על התמונה שלי ולא מגיבים עוד.
כמו בכל פעם שבחורים מבקשים ממני תמונה ואז נעלמים- עם תירוצים או בלעדיהם.

אז אני פה, בים. בראש שלי טוחן שוב ושוב הצעה שקיבלתי באתר בבוקר. הצעה שלא נראית לי כלל. והראש עובד שעות נוספות. משקיעה מאמצים לחינם. גם ככה אחר כך לא רוצים בי.

המחשבות עולות גבוה גבוה, למעלה למעלה, ומתנפצות על החוף. חזק חזק. גם אני מרגישה שהלב שלי מתנפץ לפעמים. מתנפץ אחרי כל ביטול, כל אכזבה.
שברי הלב שלי מתאספים יחד ובוכים את עצמם. בוכים את עצמם לדעת.
אני מחפשת נחמה בדברים שינחמו אותי לטווח הקצר. כי שום דבר לא יכול לנחם אותי לטווח הארוך.
מחפשת ללא מטרה באתרי היכרויות שונים. מחפשת במגזרים שונים. מוכנה להתפשר כמעט על כל דבר. למרות שאין בכך באמת צורך.
לא שבאמת יש התלבטות. אין התלבטויות כי אין... כמעט ואין הצעות.

מידי פעם צפים לחוף שלי אנשים. מנסים לשדך, להזיז עניינים, לקדם דברים, אך בפועל נעלמים בדיוק באותה הדרך שבה הם הגיעו. פעם נמוגים, פעם נעלמים ופעם מתאדים באיטיות. טובעים עמוק בים האכזבות.

הבדידות היא חלק קשה. לא קל היות האישה בודדה.

ולא, אני לא חושבת שהאושר שלי טמון בבן זוג, וכשאני אתחתן כל הבעיות שלי יפתרו. לא. ממש לא.
אני יודעת שחיי נישואים דורשים עבודה. מאומצת. והם לא פשוטים והם טומנים בחובם משברים לא פשוטים בכלל.

אבל גם על זה אני אומרת תודה.
ואולי, רק אולי, בפוסט הבא אני אכתוב את התודות שלי. רק כמה. כדי לשתף ולהודות באמת.
אני באמת מודה על כל מילה. 

מה לא בסדר בי או- מה באמת לא בסדר בי:

יש תחושה כזו מסביב. מה לא בסדר. מה לא מסתדר לפי הסדר.
יש סדר בעולם: נולדים. מתבגרים. לומדים. מתפתחים. גדלים. מתחתנים.
אנשים מצליחים חולשים על הכל: קריירה מבטיחה, זוגיות יציבה. מצליחים לשלב משפחה, חיי חברה, קריירה וילדים. מתוקים.
אז מידי פעם מגיעים בעיניים טרוטות לעבודה. ניחא. העיקר שיש למי לקום בלילות.
אז מידי פעם מתלוננים על הנעליים שבן הזוג משאיר באמצע הסלון. ניחא. העיקר שיש על מי להתלונן.
החיים אמורים לזרום על מי מנוחות עם גלים מפתיעים מידי פעם. לא משהו מיוחד.

נכון, לכל אחד יש חבילה משל עצמו. לכל אחד יש תיק שהוא נושא בו את משא חייו. ומסע חייו. עם התמודדויות מהתמודדויות שונות.

אז כשמשהו מפר את הסדר שכולם רגילים אליו, נראה שמשהו לא בסדר.

אחרי שלא מעט בחורים דחו אותי באתר היכרויות לאחר שצפו בתמונה שלי (לפחות כך אני משערת), התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר במראה החיצוני שלי. אולי אני שמנה מידי. אולי אני פשוט לא יפה ודי. יש הרבה יותר יפות ממני. מצד שני, יש הרבה פחות יפות ממני שהקימו משפחות ועם בני זוג יפים ונאים עד מאוד. אז אולי הבעיה היא לא במראה החיצוני שלי. בפרט שאני מקבלת מחמאות על איך שאני נראית בכל יום מהסובבים אותי. בכל יום. ובפרט שאני יודעת שיש כמה בחורים בעולם שחושבים שאני יפה.
אז התחלתי לחשוב שאולי משהו לא בסדר במה שאני משדרת. אולי אני משדרת עליונות. אולי אני מתנשאת. אולי אני משדרת ריחוק וחוסר עניין. אבל אחרי כל הפעמים שבחורים דחו אותי אחרי שכל כך רציתי להמשיך איתם, אני בספק אם כאן הבעיה.

המשכתי להעמיק בבעיה שמפרה את הסדר העולמי הזה, וניסיתי לאתר את הדבר הזה שמונע ממני להתחתן. לא מצאתי. אם הייתי מוצאת הייתי עכשיו נשואה. מזמן.

אני חושבת שזה מן מסע כזה לגלות בחזרה את האמונה, והפעם ממדרגה אחרת. מנקודת מבט אחרת לגמרי ממה שחשבתי שקיים.
פתאום זה נראה, שאין לי מה לעשות לגבי הזיווג שלי. אין. אין לי מה לשנות בעצמי. אין צורך שאשנה את התשדורת שלי. אין וגם לא באמת צריך לשנות את המראה החיצוני שלי.
אין, אין, אין. אין עוד מלבדו.
כל העיכוב הזה מקורו בהשם יתברך.
הוא זה שמעכב, הוא זה שמזרז. הוא זה שבשלו יכול להיות שמחר, אני אשב ואכתוב שורות אחרות לגמרי ממה שתכננתי.
הוא זה שקובע את הטבע, הוא זה שמשנה אותו. הוא זה שמביא את הנסיונות והוא זה שמעניק כוחות להתמודד איתם.
כי אין עוד מלבדו.

איך להתחתן מהר או- איך לצמוח מתוך הרווקות או- מה השטויות האלה בכלל?!

נכון. מה הקשר בין המשפטים האלה. ובכלל, מה אני יודעת על רווקות? ובכלל, אין דבר כזה להתחתן מהר, ומחשבה כזו עלולה לגרור אחריה שלל החלטות שגויות. ומה הבעיה בלהישאר רווקה שפויה? האושר ממש לא תלוי בחתונה, בן זוג או בילדים. מי שרוצה להיות מאושרת באמת, שתחליט שהיא מאושרת, שתחייה את החיים, שתיסע לטייל, שתבלה את עצמה לדעת עד שלא תרגיש בחוסר הזה שנמצא שם. ומחכה לישועה שלו. כי עם כל הכבוד לקלישאות ולשיטות הפסיכולוגיות הללו- לי נמאס. אני רוצה להתחתן. אני רוצה בית משלי. אני רוצה פינה משלי, עם בן זוג. אני רוצה לחוות זוגיות. אני רוצה להירדם ליד מישהו שאוהב אותי בלילה. אני רוצה להתגנדר לכבוד מישהו ספציפי ולא לומר: "אני מתגנדרת בשביל עצמי". אני רוצה לחלום יחד עם מישהו. אני רוצה לאהוב. אני רוצה לפרוק את כמות האהבה הענקית שיש לי בלב למישהו שאיתו אני אבנה בית. אני רוצה להיות כבר בהריון. לגדל ברחם שלי חלק מאדם שאני אוהבת. אני רוצה לחנך ילדים כמו שתמיד חלמתי. אני רוצה בית עם שבת כמו בספרים: אבא בבית כנסת, אמא יפה, חלות מעשה ידי, ילדים מתוקים. אני אפילו רוצה קצת לא לישון בלילות ולקום לתינוק מיילל.

ברוכים הבאים לבלוג שלי. אז כן. כאן אני הולכת לכתוב את כל העולה על רוחי בעיתות שונות. ללא עריכה מיוחדת, ללא מטרה מסוימת. רק מחפשת לשתף מישהו במה שעובר עלי בפנים. באמת. 

כי אני רוצה להתחתן.

אז ניסיתי כל מיני דברים. אני לא אשקר. לא טסתי למסע תפילות ברחבי העולם ולא אכלתי סוכרייה מצופה ברוק של כלה שיצאה מהמקווה. אבל התפללתי רבות. הרחקתי לכת המון פעמים בשביל לקדם את עצמי לקראת הזיווג שלי. הרבה פעמים החלטתי שזהו- מתי שהשם רוצה אני אתחתן וזהו. נמאס לי. ניסיתי לשקר לעצמי ולומר שזה בכלל לא מעניין אותי ואני אבנה לעצמי קריירה, אטייל ואהנה. 

אבל אין לי בכלל עם מי לטוס או לטייל. רוב החברות שלי בכלל אמהות לשני ילדים או יותר. בעבודה אני יכולה להתקדם, אבל תמיד יגיע החלק הזה ביום שבו כל אחת ואחד חוזר הביתה אל בן זוגו וילדיו. תמיד יגיע החלק הזה שאין לי עם מי לדבר כי כולם עסוקים בלהשכיב את הקטנים שלהם. תמיד יגיע הרגע הזה שבו אני אנסה להבין מה לא בסדר בי.

אבל מה לא בסדר בי זה כבר נושא לפוסט אחר. עכשיו מה שאני רוצה זה להתחתן. ויפה שעה אחת קודם. 

כי נמאס מכל מבטי הרחמים האלה של כולם. נמאש מכל אלה שמודיעים לי: "את צריכה לשחרר. ברגע שתשחררי זה יבוא לבד". נמאס מכל אלו שמנסים לעודד ולפתוח את הלב בכל מיני סיפורי מעשיות על אנשים שמצאו את אהבת חייהם בכל מיני מקומות לא צפויים. 

רק חבל שהם לא יודעים שלא אכפת לי למצוא את אהבת חיי בכל מקום מכובד. רק שיבוא כבר. 

אני לא שוכחת לרגע את דרכו של הרב ארוש הצדיק, שמנחה את כל קהל תלמידיו להודות על הטובה ועל הרעה כאחד. אז כן, אני מנהלת מחברת תודה. אני כותבת (ומשתדלת מאוד שלא לפספס ומשלימה בעת הצורך) בכל יום 40 תודות על כל הסערה הזו שאני חשה מבפנים. על כל הרגעים הלא פשוטים האלה שאני חווה עם עצמי. ועם אחרים. 

אז גם עכשיו אני אומרת להשם תודה! תודה על הניסיון הזה. תודה על הרגעים הלא פשוטים. תודה שכל רגע כזה הוא רק רגע. ושהכל לטובה. 

הכל.